בשער-קהילה אקדמית למען החברה בישראל בשער בפייסבוק - קהילה אקדמית למען החברה בישראל בשער - קהילה אקדמית למען החברה בישראל בשער - קהילה אקדמית למען החברה בישראל
דף הבית   |   על בשער   |   פעילויות בשער   |   ספר אורחים   |   צור קשר      רשימת תפוצה
 
 
 > שלח שאלה למומחה
 
 
 
     כל התחומים
     
     
     
     
     
     אסטרופיזיקה
     הנדסת חשמל
     הנדסת מזון
     כימיה
     פרקינסון
     ננוטכנולוגיה
     הנדסה
     מדעי המחשב
     כימיה
     ביולוגיה
     פיזיקה
     רפואה
     מתמטיקה
     מדעי הסביבה
     גיאוגרפיה
     מוט"ב
     הוראת המדעים
     אזרחות
     כלכלה
     היסטוריה
     משפטים
     פסיכולוגיה
     תנ"ך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 > בשער האזרחות
 
 
 > הרצאות מומחים ברשת
 
 
 > רשימת תפוצה
 
 > חתום בספר האורחים
 
 > כניסה לשואלים רשומים
 
 
 > English
 
התפוצה כתופעה אוניברסלית 06/12/2012
מאת: פרופ' אליעזר בן-רפאל , האוניברסיטה העברית   |   שאל שאלה אודות המאמר
סדרה: העם היהודי

המושג תפוצה (Dufoix 2008) בא מיוונית עתיקה ומתייחס לפיזור בעולם של בני אודם ממוצא משותף והממשיכים לקיים חיי קהילה באשר הם. לעתים מקבל מושג זה צביון דתי או אידיאולוגי. כך המושג מופיע כ"גלות" בגרסה העברית שלו בהתייחסו ליהודים כשטמונה בו שאיפה ל"שיבה". מצב של תפוצה יכול גם לקבל פרשנויות שונות בין חברי אותה התפוצה ומתפוצה לתפוצה. יש השואפים להיטמע בסביבתם החדשה ושוללים את היותם חלק של תפוצה, ויש המייחסים לפיזור בני קבוצה מחויבות לקהילה ולמורשתה. במקרה האחרון מוקמים לרוב ארגונים ומוסדות המבנים את הקהילה ומניחים את יסודות הווייתה. כן, כיום גם מאוד שכיח כי בני תפוצה המפוזרים במקומות שונים מקיימים מערכת מוסדית הנותנת גם מקום ומשקל לארץ המוצא (ה"מולדת" המקורית). כשהתפתחות מעין זה אמנם מתרחשת, יש אף לדבר על "תפוצה חוצה לאומים" שראשיה ה"כלל-תפוצתיים" מופקדים גם על נקיטת מדיניות בתחומים כלשהם מטעמה ונמצאים כמובן בקשר הדוק עם מוסדות השלטון בארץ האם המקורית. ללא זיקה זו לישות חוצה לאומים – בין שהיא מגובשת או, להיפך, רפויה – אין הבדל משמעותי בין תפוצה לבין קבוצה אתנית כפי שהכרנו שנים רבות במקומות שונים. המושג של תפוצה עולה בעשורים האחרונים במיוחד לאור נסיבות הזמן שבהן מהגרים מתנסים במידה הרבה פחות חריפה מבעבר בתחושת נתק מסביבתם המקורית עם המעבר לחברה חדשה. המהפכה שהתרחשה באמצעי התחבורה והתקשורת ההופכים כל מקום לקרוב לכל מקום אחר וגם נוכח האופק הקוגניטיבי מאפשרת למהגרים לשמור על קשר רצוף וקבוע עם מי שהשאירו מאחור או שעברו ליעד אחר, ולהתעדכן באופן שוטף בנעשה שם. כן, קיימות עכשיו אפשרויות יחסית קלות לחזור ולבקר את קרוביהם או לקבלם לביקור. במילים אחרות, המהגרים יכולים להמשיך לחיות בחברת היעד תוך תחושת שייכות המשכית למקום המוצא. שכיחות הזיקה ל"מוצא טריטוריאלי" אצל תפוצות מקשרת בין קהילות בנות מוצא משותף על פני כדור הארץ והיא כוללת, כמובן, את ארץ המוצא המקורית ("המולדת"). התכונה של "חוצה לאומים" (transnationality ) מניחה שהקבוצות התפוצתיות המפוזרות השונות ששותפות לאותו מוצא רואות עצמן כ"תפוצה אחת". מאפיינים אלה מבחינים את התפוצה בת ימינו מקבוצות מהגרים רבות שבעבר התנסו בנתק הרבה יותר דרסטי מה"מולדת". עם זאת יש לציין בנקודה זו שגם ידועים מקרים – כמו היהודים לפני הקמתה של  מדינת ישראל או הצוענים עד היום הזה -  המורכבים מקבוצות תפוצתיות מפוזרות המקיימות מידה לא מבוטלת של זיקה סולידארית אף כי אין להן עוגן טריטוריאלי שיוכלו להצביע עליו במונחים של "מולדת מקורית". ישויות תפוצתיות מסוג זה מבטאות את רצונן לשמור על עצמן כתפוצה חוצה לאומים על ידי ארגונים ורשתות חוצים לאומים, וכן הדגשים ערכיים, אמונות דתיות או ביטויים טכסיים. 

ואמנם כמו קבוצות המהגרים של העבר קיומן של הקבוצות התפוצתיות כיום נשאר תלוי במודעות עצמית לייחוד בסיסי-קולקטיבי ((primordial שבלעדיה אין כל הצדקה לשמור על מסגרת קהילתית מיוחדת. ייחוד זה יכול להיות זיקה דתית, נאמנות למוצא או לשפה. עם זאת, העובדה שהתפוצה מקשרת, בצורה זו או אחרת, כיום בישות קולקטיבית החוצה גבולות הלאומיים היא עשויה להיות יותר חסינה מפני נטיות לטמיעה בסביבות המקומיות שבהן היא משתלבת. הקמת קהילה תפוצתית, עם זאת, איננה תהליך אחיד; היא יכולה להיות שונה מאוד מקהילה לקהילה, באותה חברה ובארצות שונות. רובין  כהן (Cohen 2006)  מבחין כאן בין תפוצה "מוצקה" שיש בה מיתוסים חזקים של מוצא ומורשת משותפים, ותפוצה נזילה הבנויה על זיקות תרבותיות פחות מגובשות ומפורשות.

תפוצות יכולות גם לכלול מקרים מיוחדים אשר עדיין עונים על הגדרה זאת. כך למשל, ישנם מקרים, כמו הסינים, שמתייחסים לארצות מולדת שונות –סין היבשתית, טאיוון או סינגפור. דוגמה אחרת, האפריקאים אשר נלקחו בזמנו מאפריקה ומייחסים עד היום את מוצאים ליבשת השחורה בתור שכזו.  במקרים אחרים, תהליכי התחברות או קרבה תרבותית לעומת הסביבה החדשה יוצרים אוכלוסייה אחת ממספר קבוצות: מוסלמים מארצות ערביות שונות נוטים לעתים להציג עצמם בעולם המערבי כאוכלוסייה אחת תוך שהם רואים את מוצאיהם הספציפיים כתכונות משניות. כך גם בארה"ב כשמהגרים מאמריקה הלטינית שהגיעו ממקסיקו, פרו או גואטמלה נוטים להופיע ולהציג עצמם כ"היספאניים" מול החברה הסובבת.

קטגוריה נוספת שמעניינת את היהודים במיוחד והיא הקטגוריה של ה"שבים הביתה". גרמניה (עם חזרת הגרמנים האתניים מברה"מ לשעבר), יפן (והשבים אליה מברזיל או קנדה), ישראל (עם גלי העלייה השונים), ומדינות רבות אחרות משמשות קוטב מושך להגירה של בעלי זיקה אליהן מתפוצותיהן. הצדקת הזיקה הזאת היא כי מדובר על "המולדת המקורית" ובתור שכזו היא אמורה לקלוט את ה"חוזרים" בזרועות פתוחות תוך הפגנת רוחב לב בתחום הסיוע לקליטה. "החזרה" הזאת יכולה להתרחש כעבור זמן קצוב אחרי היציאה החוצה, או כעבור דור ואף יותר מזה. אולם בניגוד למצופה קורה שהחזרה הזאת לא מתרחשת על פי הציפיות. השבים ספגו את התרבות החיצונית, מדברים שפות לא מובנות למקומיים, רכשו הרגלים ומושגים שאינם מקובלים על הבריות כאן, והתוצאה עלולה להתבטא בתסכול ותחושה של זרות וניכור. שבים לא מעטים עלולים אז לחזור כלעומת שבאו.

סוג נוסף של תפוצה יוצא דופן איננו תוצאה של פיזור בני אדם על פני כדור הארץ אלא של שנוי גבולות בין מדינות שכנות המשאיר אוכלוסייה מסויית מנותקת מבני עמה ובמצב של מיעוט במרחב חברתי-מדיני חדש. זהו המקרה של קהילות רוסיות שמצאו עצמן כחלק מהארצות הבלטיות  הגובלות עם רוסיה שהיו למדינות עצמאיות לאחר פירוק ברה"מ (ראה 1996 Brubaker ). סוג זה של תפוצה, שלא צמחה מהגירה מרצון,  מגלה לרוב התנגדות נחרצת להיעלם בסביבה המיידית ולזניחה מכוונת של שפתו ותרבותו.

המכנה המשותף של כל המקרים הנמנים על אותן קטגוריות הוא בכך שהם מבטאים זיקה לישות חוצה לאומים. אצל כל מקרה נמצא נרטיב המסביר איך קרה שהתפזרו על פני כדור הארץ ומה הם האתגרים הקולקטיביים העומדים בפניהם כתוצאה מכך. כן, על כול תפוצה גם להגדיר קודם כל לעצמה מה בין זיקתה למולדת הישנה ולעצמה כקולקטיב מובחן, לבין המולדת העכשווית.  

בהצגת הדברים בהמשך, במגמה להימנע מבלבול בין מושגים, בחרנו לדבר על "תפוצה" או על "תפוצה חוצה לאומים" כדי להצביע על ישות הקיימת במקומות שונים בעולם שהנקודה המשותפת שלה היא המוצא או הדימוי של מוצא מאותה "מולדת" גיאוגרפית, לאומית או וירטואלית. למולדת זו מתקשרים מושגים  של מורשת ומערכת של סמלים. מאידך, אנו מדברים על "קבוצה תפוצתית" כדי להצביע על קהילה ספציפית מתוך תפוצה מסוימת, הממוקמת בחברה אליה הגרה ובה התיישבה.

השערות  עיקריות

ריבוי התפוצות החוצות לאומים בימינו מביא חוקרים רבים לבירור המשמעויות החברתיות הכלליות הכרוכות בתופעה. חוקרים מסוימים עדיין תומכים בתפיסה שתהליך ההשתלבות של הקבוצה התפוצתית בחברה הנו תלוי בראש וראשונה במדיניות החברתית, תרבותית והפוליטית של הממסד בחברה הכללית שבתוכה היא שוכנת . כך הם מבחינים בין המדיניות הרפובליקנית שמודגמת על ידי צרפת השואפת להבטיח הומוגניות חברתית-תרבותית ברחבי החברה ואשר מסתייגת בחריפות מכך שהקבוצות החדשות ישתדלו לשמור על ייחודן המקורי בהקשרים חשובים. לעומת צרפת, בריטניה או הולנד, נוטות לגלות סובלנות גדולה יותר כלפי ייחודן של קבוצות ומאמצות רב-תרבותיות מתונה שלפיה רשאיות קבוצות שונות להמשיך ולבטא קשר למקורותיהן בתנאי שיקבלו את הערכים והדפוסים העיקריים של התרבות הסובבת – קרי התרבות הדומיננטית. כן, במקום להציב סנקציות על סטיות בולטות מאותם ערכים ודפוסים, הן מציבות תמריצים חיוביים לעידוד שינויים בקרב בני הקבוצות התפוצתיות.

חוקרים לא מעטים (Glick Schiller and Fouron, 2003) גם מדגישים את המשקל של רצונותיהם של בני הקבוצה התפוצתית עצמם באופן השתלבותם בחברה. הם מצביעים על כך שמהגרים של היום נרתעים מלוותר על זהותם הקולקטיבית וסמליהם התרבותיים. לדידם, התפיסה של האומה-מדינה ההומוגנית עברה מהעולם. זו תוצאה הן של נסיבות הזמן והן של רצונות הפרטים. לא מעט חוקרים  (ראה Covers, Vermeulen et al. 1997 ( מדגישים כאן את הקשר בין גיבוש הזהות הקולקטיבית לפרקטיקות של הפליה ודיכוי הקיימות גם במשטר דמוקרטי. הם טוענים שמהבחינה הזאת העולם שלנו לא השתנה כלל ביחס לעבר  Tsing 2000; Anthias 1998)).  ההתפתחויות החדשות לא הצליחו לייצר דפוסים חדשים. הקבוצות התפוצתיות הן אך ורק מודל חדש של התגייסות חברתית כדי  להתמודד עם מצוקות אשר בעבר היו מנת חלקן של קבוצות מסוג אחר. אולם גם אז ההבדל מן העבר הוא רק על פני השטח: קבוצות תפוצתיות אינן אלא קטגוריות מקופחות מעמדיות בתחפושת. הן נעשות"ממשיות" רק כאשר מדמיינים אותם ככאלה Anderson 1991)).

המשגות אחרות של תפוצה מדגישות את הנושא של הזהות כמרכיב משמעותי בזכות עצמו. חוקרים רבים נוקטים בעמדה זו (Cohen 1997; Safran 1991; Tölölyan 1996) אף כי אין הם מזלזלים בחשיבותן של הנסיבות החומריות כגורמים המדרבנים את תודעת הפרטים. אולם תהיה אשר תהיה חשיבותן של הנסיבות, הם גם מאמינים שלא תיתכן קהילה תפוצתית ללא מודעות תפוצתית – וזאת גם כאשר אין הסכמה כללית בין חבריה באשר להגדרת ייחודה של הקבוצה והמחויבויות הקשורות בה. מאידך, אין גם לזלזל במשמעות ההתגייסות הפוליטית במשטר דמוקרטי בו ציבור מאורגן עשוי לזכות ברווחים קולקטיביים למיניהם תוך ניצול התחרות בין מפלגות ומנהיגים על תמיכות מכל רחבי החברה. במצב זה עשויות קבוצות – קטנות ככל שיהיו – לזכות במשאבים בתמורה לתמיכתן בצד זה או אחר של הזירה הפוליטית. עצם האפשרות הזאת יש בה כדי לדרבן גם קבוצה תפוצתית להתארגן ולהתגייס מאחורי יזמים פוליטיים למיניהם. 

על אף החשיבות של כול אותם גורמים המפעילים מוטיבציות של קבוצות תפוצתיות, אין להתכחש לאמת שכבר נקבעה על ידי וובר, אבי מדעי החברה Weber 1977) ) , שלפיה יהיה כובד הנסיבות וההזדמנויות אשר יהיה, תחושת השייכות המעוצבת על ידי דת, היסטוריה או שפה יש בה כדי להסביר מעל הכול את היווצרותן של קהילות. ספרן Safran 2004)) בהמשך לוובר, קובע ששירוש, דיכוי והסתגלות כואבת לסביבה עוינת ממריצים התנגדות והזדהות קולקטיבית אולם רק בתנאי שקיימים גם תמריצים עצמיים להקמתם של מוסדות וגיבושם של סמלים אשר יתנו ביטוי להווייה הקולקטיבית.

עם זאת, הגדרת זהות קולקטיבית איננה מלאכה קלה, לאור העובדה שהניסוח שלה משתנה בין חברים ומעגלים חברתיים על פי מקומם, זמנם וסביבתם. ניסוחים שונים של הזהות מתהווים באותו קולקטיב בהשפעת העדפות אישיות, חשיפה לגורמים סביבתיים או נסיבות חיים שונות. אותה מורשת יכולה להצמיח פרשנויות שונות אשר עלולות להימצא בעימות פחות או יותר חריף. השאלה המזדקרת אז נוגעת לסיכון שהתרחקותם של ניסוחים שונים של הזהות הקולקטיבית יגרור בסופו של דבר לפיצול הישות החברתית והמרחב הזהותי המשותף. ואמנם לא מן הנמנע – והיו דברים מעולם – שתפוצה חוצה לאומים תתפצל למספר תפוצות מנוכרות זו לזו. הפילוגים הגדולים על רקע דתי (קתוליות לעומת פרוטסטנטיות), לאומי (סינים לפי זיקה לסין היבשתית לעומת טאיוון) או לשוני-תרבותי (בין צוענים בארצות שונות) אינם נדירים. התנאים שגרמו לכך שפיצול מעין זה לא יתרחש הם שלמרות השוני ביניהם, תהיה טמונה בכל הנוסחים של הזהות הקולקטיבית מחויבות לפחות או יותר אותם האנשים, וכי הניסוחים למיניהם ישאבו לפחות חלק מסמליהם מאותו מאגר של סמלים. המחויבות לאותו קולקטיב פירושה שהבדלי הניסוחים נתפסים כאפשרויות שונות לפרש אותה הזהות; השאיבה של חלק מהסמלים לפחות מאותו מאגר סמלים, פירושה שאנשים מכירים זה את זה כמשתתפים באותה מורשת. במילים אחרות, תנאים אלה יוצרים, אם לא זהות בין חברי אותה קבוצה, לפחות "דמיון משפחתי".

גלובליזציה ורב-תרבותיות

התפתחות מעין זו שכיחה היום עבור קבוצות מהגרים בארצות רבות , ובמיוחד בארצות המערב המושכות את עיקר גלי ההגירה בעת הזאת המוגדרת על ידי חוקרים כ"עידן הגלובליזציה", כלומר עידן המאופיין על ידי זרמים על פני הגלובוס ובהיקף ללא תקדים של סחורות, מידע, הון, משאבי תרבות ובראש וראשונה, בני אדם (1996Appadurai  ). ההבדלים העצומים ברמת החיים בין ארצות המערב למדינות העולם המתפתח וכן נדיבות השירותים והזכויות להם זוכים כאן מהגרים מסבירים את כוח המשיכה של המערב (Soysal 2000) . תנאים אלה מרככים בצורה ניכרת את הקשיים שבעצם המעבר מחברה לחברה, ומצד שני, כאשר מצליחים המהגרים לארגן את ראשית חייהם החדשים, מקלים אותם תנאים עליהם את הדרישות המופנות אליהם על ידי הקולטים באשר לקבלת נורמות ודפוסי התנהגות חדשים בהקשרים שונים. כך הדבר במיוחד לאור העובדה שלמהגרים רבים יש נטייה להתיישב, בהתחלה לפחות, בשכונות אתניות בהן הם פוגשים מציאות מעורבת של סמלים ודפוסי חיים שלא הכירו ואחרים שהם רגילים להם מבית.

ברבות הימים כאשר המהגרים רוכשים את עיקרי התרבות הדומיננטית וכן אלמנטים חדשים של זהות קולקטיבית  נוצרים מתחים חדשים ועולות דילמות לא פשוטות כתוצאה של כפל תרבות וכפל זהות. בהדרגה נחשפים המהגרים גם לפלורליזם הקיים בתוך התפוצה שלהם בין זרמים שונים המציבים ניסוחים שונים של הזהות התפוצתית. ברקע של התפתחות זו קיימת גם העובדה שהמהגרים עצמם, המשתלבים בסביבתם בדרכים שונות,  נהיו יותר ויותר שונים ממה שהיו כאשר היגיעו – ושונים  גם ממבני משפחותיהם וחבריהם שנשארו במולדת המקורית או הגיעו ליעדים אחרים.

על רקע זה אפשר לדבר על התפוצה חוצה-לאומים בתור סוכן של תהליך כפול של רב-תרבותיות. ואמנם, קבוצה הפוצתית זו הנה קודם כל גורם של הטרוגניזציה של החברה שבה היא משתלבת. גם כאשר היא מבקשת לרכוש את התרבות הדומיננטת ומקפידה להשתלט על שפתה תוך שהיא נעשית יותר ויותר דומה לזרם המרכזי, כל עוד היא שומרת בהקשר זה או אחר על עיקרי זהות וסמלים שהם שלה עצמה, היא עדיין גורם של שוני וניגודיות כלפי התרבות הדומיננטית ונמנית, בשל כך, על הכוחות הפועלים להיווצרות (או שמירה על) רב-תרבותיות בחברה. מצד שני, ככל שהקבוצה התפוצתית מאמצת בהקשרים אחרים לשון, סמלים ומודלים של חיי חברה האופייניים לסביבתה הנוכחית, היא הופכת לגורם של רב-תרבותיות ברחבי התפוצה חוצה הלאומים. הדבר יבלוט כל אימת שבניה יבואו לביקור במולדת הישנה ויקבלו במקומותיהם מבקרים משם. ניגודיות כפולה זאת שהקבוצה התפוצתית מדגימה באופן דו-סתרי ממחישה את תרומתה לשנוי פני המציאות החברתית והגלובאלית כאחת. יחד עם זאת יש להדגיש כי תרומה זו להטרוגניות הן של החברה הכללית והן של הקבוצה התפוצתית, הולכת בד בבד עם יכולתה של הקבוצה התפוצתית להיות גם חלק של שני העולמות: להיות מחוברת עם מציאות החיים בחברה שבה היא משתלבת – גם אם לא נטמעת – ושל המעגל הרחב של התפוצה שאליו הנה מקושרת – גם אם הזיקה והקשר הם בעיקר וירטואליים. מדובר על דפוס שהכינוי שלו המתאים ביותר שלו הוא כנראה המושג של  "ביתיות כפולה" (dual homeness). מושג זה שאפשר להגדירו כמצביע על קולקטיב מושרש – או מבקש להיות מושרש -  בסביבתו תוך שהוא גם רואה עצמו חלק של ישות חוצה גבולות.

אולם בתוך המציאות הרב-תרבותית הזאת, גם בלתי נמנע הוא שהמגע בין תרבויות יוליד ביטויים של מעורבות תרבות בתרבות – קרי שאותן תרבויות גם ישאלו זו מזו סמלים, אלמנטים ולשוניים, ואף תובנות ערכיות. על התופעה הזאת עמדו חוקרים מזה מספר שנים וטבעו את המושג הברידיזציה  (hybridization) ( (Thelen 1999 . במדעי החברה והתרבות מתייחס מושג זה לשאילת משאבים תרבותיים  על ידי תרבות אחת מאחרת במציאות של מגע בין תרבויות (Pieterse 2002 ). התוצאה היא שינויים – לפעמים משמעותיים מאוד - במערכת הסמלים ובשפה הדומיננטיות שהם תולדה של השפעת הרב-תרבותיות השוררת ברחבי החברה.

לכאורה, נטיות אלו להיברידיזציה מבשרות על התפתחות שבה כל פלג חברתי תורם את שלו לתרבות הדומיננטית. אולם יש בהתפתחות זו – בעיקר בחברות דמוקרטיות ליברליות – פוטנציאל גם לתהליכים בעלי משמעות הפוכה.  במקום שיש בו התחרות בין כוחות פוליטיים שונים על השלטון באמצעות גיוס תמיכות רבות ככל שאפשר ברחבי החברה, אנו עדים לריבוי בעלי ענין מגוונים ההופכים שחקנים פוליטיים ולקבוצות לחץ המנצלות את התחרות בין המועמדים למנהיגות  כדי להתנות את תמיכתם בהיענות לדרישות הקהלים שלהם. דבר זה אינו פוסח על קבוצות חברתיות-תרבותיות למיניהן, כולל קבוצות תפוצתיות. גם הללו עשויות להגיע להישגים בזירה הפוליטית באמצעות התגייסות הקהלים בתחומים למיניהם – מעניינים של ייצוג פוליטי-ציבורי ועד לדרישות בתחום החינוך או השירותים החברתיים. אחד הנושאים שעשויים להיות במיוחד חשובים בעיני בני הקבוצה התפוצתית הוא מדיניות הממשלה ותמיכת המדינה באינטרסים בינלאומיים של ארץ מולדתם. ההתגייסות של היהודים בארה"ב למען ישראל הם כאן דוגמה מובהקת לאפשרות זו שעניינים בינלאומיים של הארץ הנחשבת ל"מולדת" של הקבוצה יהיו לתביעה שלה מהזירה הפוליטית של המדינה. כאן בא לידי ביטוי עד כמה המשכיות הקשרים שקבוצות תפוצתיות עם ארצות המוצא שלהן יכולה להוות גורם בגיבוש מדיניות חוץ ועצוב היחסים בין מדינות (Laguerre 2006). מצד שני, גם קורה שממשלות של ארצות המוצא מבקשות לשמור על תפקיד פעיל בקרב הקבוצות שהיגרו מהן לארצות חדשות תוך שהן מקיימות בקרבן מוסדות תרבות, חינוך או מסגרות ללמוד שפותיהן.

משקל זה שקבוצות תפוצתיות עשויות לצבור בוודאי מחזק אצל חבריה את התחושה של שייכות לחברה שבה הם חיים. עם זאת, עצם העובדה שבמשטר דמוקרטי אפשר להשיג הישגים דרך המערכת הפוליטית באמצעות התארגנות והדגשת תביעות ייחודיות יש בה גם כדי לחזק ברחבי החברה הרב-תרבותית התגבשותם של מוקדי כוח הרואים במאבקיהם דרך יעילה להגיע לרווחים למיניהם. תוצאה יכולה אז דווקא לחזק ולהחריף את רמת הקונפליקטואליות בחברה. המרכזיות שקבוצות תפוצתיות שונות עשויות לכבוש יכולה להוביל אותן גם לעימותים בינן לבין עצמן ובינן לבין כל מי שאינו נמנה על קבוצה תפוצתית וחרד לכך שהרב-תרבותיות תתעצם מעבר ליכולת שליטה של הסמכות החברתית המרכזית. אותם גורמים עשויים להתגייס למען להבטיח מה שהם רואים כגבולות ה"סבירים" של הרב-תרבותיות. יותר מכל, הן מעלות לסדר היום הציבורי את השאלה של גבולות רב התרבותיות: היכן עובר הגבול בין התחום בו יכולים המנהג והמורשת להיחשב ללגיטימיים לבין המרחב בו חייבת הנורמה הכלל-חברתית לשמור על סמכותה. זאת ועוד, בין ה"לא-תפוצתיים" יכולות גם להתפתח תנועות מיליטנטיות הדורשות "להחזיר את העטרה ליושנה", קרי להילחם בהשפעת ה"זרים" בשם הדמות ההיסטורית-תרבותית של המדינה מימים-ימימה. ומנגד, קבוצות תפוצתיות אשר זוכות לכוח פוליטי יכולות גם להתפתות להיכנס למאבקים לא רק על דרישות ספציפיות של קהלן אלא גם על שאיפותיהן העמוקות יותר – שלא בהכרח עולות בקנה אחד - ביחס למה שהן רואות כ"חברה רצויה" (Huntington 2005).

אי לכך, התביעה ל"זכות לשוני" מצד קבוצות מיעוט בראשית כינונה של מציאות רב-תרבותית יכולה להיות רק נקודת התחלה של קונפליקטים שילכו ויתרחבו עד למתקפה על קודים חברתיים ותרבותיים מרכזיים של התרבות הדומיננטית שכובדו במהלך ההיסטוריה במשך שנים ארוכות. החל משלב זה – אם אמנם מגיעים אליו, רב-תרבותיות נעשית לדוגמה של מה שבק (Beck 1992) מכנה "חברה בסיכון" – והכוונה לסיכון ביחס ליציבות החברה ויכולתה להביא ניגודים עמוקים לדור תחת כיפה אחת.

לקראת עידן חדש?

 הדברים, כמובן, לא חייבים להגיע עד כדי עימותים כה מרחיקי לכת בכל מקום, אך ככל שחברה נהיית רב-תרבותית ומונה קבוצות תפוצתיות חוצות לאומים הרי שצביונה ואורח החיים היום-יומי נתונים לשנויים מרחיקי לכת. אופי חדש זה נראה לעין על פי השפות הבולטות בנוף הלשוני של כל עיר גדולה - בלונדון, ניו יורק, פריז או ברלין – כשעוברים משכונה לשכונה תוך חציית רחוב. בכל רובע אנו נתקלים גם במקדשים שונים, מרכזי תרבות, מסעדות אתניות, קופות צדקה או עסקים תפוצתיים. אפשר כך לעבור מ"איטליה הקטנה", ל"צ'יינה טאון", "ירושלים" או "איסטנבול". בכל אותם מקומות חיים על שני גלי אתר: הסביבה המיידית וה"אצלי" הרחוק. כל קהילה כזו מאתגרת את השאיפה של התרבות הדומיננטית – צרפתית, הגרמנית או האנגלית – המגדירה את כלל בני החברה כ"לאום אחד". עוד לפני זמן לא רב – שני דורות לכל היותר – היו אלו תרבויות המערב שהביאו לעולם את שפותיהן והמודלים ההתנהגותיים שלהן כאידיאלים לחיקוי וכיום, בעקרבות הדה-קולוניזציה והגלובליזציה אלה הן  התרבויות של "שאר העולם" שמתדפקות על דלתות המערב ומביאות אליו ביטויים וסמלים משלהן.

כך, מהגרים מוסלמים שהגיעו בהמוניהם מארצות ערב, אסיה ואפריקה הפכו את האסלאם לדת החשובה ביותר במערב אחרי הנצרות (Roy 2004) ; ההיספאניים מאמריקה הלטינית שהיגרו לרוב – אך לא רק - לארה"ב היו לקבוצת המיעוט הגדולה ביותר במידנה ומהווים אף את הרוב באזורים נרחבים; מיליוני סינים שיצאו מסין היבשתית, טאיוון או סינגפור הקימו קהילות גדולות מאוד פעילות בארה"ב ובאירופה; אפריקאים מתקופת העבדות וכאלה שהגיע בעשורים האחרונים ממדינות אפריקה והקריבים הנם גם הם אחת התפוצות החשובות בעולם המערבי. הפליות וחולשות בהון אנושי מסבירות לעתים את הריכוז הראשוני של בני חלק מתפוצות אלו במעמדות נמוכים, ויתרון בהקשרים שונים קשור אצל אחרים להצלחה החברתית. כן, לא כל קבוצה תפוצתית ספוגה דימויים קונפליקטואליים כלפי החברה הקולטת (Münch 2001) . כמו כן, ישנן קבוצות תפוצתיות שמונעות על ידי שאיפה להתבולל, ואף להיטמע, בסביבותיהן, בזמן שאחרות מבקשות להקים לעצמן קהילות עם מוסדות משלהן שיאפשרו לבניהן לקיים אותו דפוס של ביתיות כפולה שראינו לעיל. בתקופה זו של גלובליזציה שבה למרות המרחק הפיזי כל מקום קרוב וחשוף לאחר, הדפוס השני שציינו פופולארי יותר והיה לדפוס המרכזי. דפוס ה"ביתיות הכפולה"  הוא המוביל, ביודעין או בלא יודעין אל הרב-תרבותיות, שהיא כנראה הפתח לכניסת החברה לעידן חדש.

ביבליוגרפיה

 

Anderson, B. (1991). Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism (Revised Edition). London: Verso.

Anthias, F. (1998). "Evaluating ‘Diaspora’ Beyond Ethnicity", Sociology 32(3): 557-580.

Appadurai A. (1996) Modernity at Large : Cultural Dimensions of Globalisation, , Minneapolis, University of Minnesota Press

Beck U., Risk society  towards a new modernity, Sage Publications, London 1992.

Brubaker, R. (1996). Nationalism Reframed: Nationhood and the National Question in the New Europe. Cambridge: Cambridge University Press

Cohen, R. (1997). Global Diasporas. An Introduction. London: UCL Press.

Cohen, R. (2006). “‘Diaspora’: Changing Meanings and Limits of the Concept”, pp. 39-48 in W. Berthomière and C. Chivallon (eds.), Les diasporas dans le monde contemporain. Paris: Karthala-MSHA.

Covers, C. and Vermeulen, H. (eds.). (1997). The Politics of Ethnic Consciousness. New York: St. Martin's Press.

Dufoix, S. (2008). Diasporas. Berkeley: University of California Press (First published in French in 2003).

Glick Schiller, N. and Fouron, G. (2003). Georges Woke Up Laughing: Long Distance Nationalism and the Apparent State. Durham: Duke University.

Laguerre, M.S. (2006). Diaspora, Politics and Globalization. New York: Palgrave Macmillan Press.

Münch, R. (2001). The Ethics of Modernity. Formation and Transformation in Britain, France, Germany and the United States. Lanham, MD: Rowman & Littlefield.

Roy, O. (2004). Globalised Islam: The Search for a New Ummah. London: Hurst.

Safran, W. (1991). "Diasporas in Modern Societies: Myths of Homeland and Return", Diaspora 1(1): 83-99.

Soysal, Y.N. (2000). "Citizenship and identity: living in diasporas in post-war Europe?", Ethnic and Racial Studies 23(1): 1-15.

Thelen, D. (1999). “The Nation and Beyond: Transnational Perspectives on United States History”, Journal of American History 86: 965-975.

Tölölyan, K. (1996). “Rethinking Diaspora(s): Stateless Power in the Trans-national Moment”, Diaspora 5(1): 3-36.

Tsing, A. (2000). “The Global Situation", Cultural Anthropology 15(3): 327-360.

Weber, M. (1977). From Max Weber: Essays in Sociology. H.H. Gerth  and C.W. Mills (eds.). London: Routledge and Kegan Paul.




הוסף תגובה הדפס מאמר      שלח לחבר      מאמר מועדף
 
שלח שאלה למומחה   |   שמור כדף הבית   |   הוסף למועדפים   |   תנאי שימוש באתר   |   Powered By Art-Up